על בישול ואהבה

בדרך לעקירת שן בינה עם החיילת שלי, כשברקע תוכנית בוקר שהיא אוהבת ברדיו, שומעות שיחה שעולה ובעקבותיה מתפתחת שיחה על דפוסי בישול ואכילה בבתים שונים, איך יש בתים שמתי שאתה מגיע יש סירים מלאי אוכל במקרר או על הגז, עוגה על השיש שלא מזמן נאפתה ונשלפה מהתנור... שתינו מעלות זכרונות ילדות, שלי זכרונות מלפני כמה שנים טובות ואילו היא, זכרונות לא רחוקים כל כך. איך זה הרגיש לנו כילדים להגיע לבית כזה או אחר, איך הרגיש לנו אופן ההתנהלות בבית, איזו חוויה נצרבה בנו והאם זה עיצב או מעצב אותנו בחיינו הבוגרים?!
בישול אף פעם לא היה מסוג הדברים שמלהיבים אותי, המטבח אף פעם לא משך אותי באופן מיוחד, היצירתיות שבי ביקשה להתבטא במחוזות אחרים. הבישול נתפס עבורי כחלק מתפקידיי כאמא, יצירת ארוחות מסודרות היו ועודן חשובות בעיניי מתוך רצון לדאוג לילדיי, להקנות להם הרגלי אכילה בריאים ומתוך הכרה בחשיבות יצירת סדר יום ברור לטובת תחושת ביטחון ושקט. לא אכחיש שיש בי את האלמנט ה"פולני" שנהנה לראות את ילדיי אוכלים, מקבלים מענה לצורכיהם ואפילו נהנים :-) אבל מפה ועד להנות מבילוי במטבח, להעמיד סירי אוכל מלאי כל טוב ולאפות על בסיס יומיומי המרחק רב. ושלא תטעו, זה נשמע לי כיף כשיש אבל זה לא בא לי באופן טבעי, זה לא דבר שאני כמהה אליו, זה בעיקר כי אני צריכה, זה בעיקר עניין טכני...
בבית מימנו אני באה מקומו של הבישול היה בעיקר לטובת כי צריך לאכול. כן, תמיד היתה ארוחת צהריים חמה וטעימה, תמיד בישול ביתי, בישולים לארוחות שישי משותפות, ארוחות חג או לקראת אורחים. זוכרת את אמי שבאותה תקופה בחרה לעשות הסבה מקצועית ולמדה לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מבשלת בשעות הקטנות של הלילה כדי שתחכה לנו ארוחת צהריים חמה כשנחזור מבית הספר. היא נהגה לאפות עוגות ועוגיות והיתה לה ועדיין יש לה מחברת מתכונים שאספה עם השנים ובדרך כלל גם כל מתכון מופיע עם שם של החברה מימנה קיבלה אותו, עוגת חנה, עוגת רינה... אבל באופן כללי המטבח היה די פונקציונאלי, הוא לא היווה מרכז ללמידת אמנות הבישול והאפיה, לא התקיימה בו עשייה משפחתית משותפת יתר על המידה וסיפורים על בישולים בצוותא, מעל סירים מהבילים, מפיצי ניחוחות ומגשים מלאי כל טוב ותופינים, סיפורים על העברת מתכונים מסבתא לאם, מאם לבת, אינם חלק ממחוזות ילדותי, לעומת זאת פינת האוכל... שם על כוס קפה התקיימו הרבה שיחות קרובות.
אבל לאכול??? אוי כמה אהבתי לאכול... כמה אהבתי לאכול... מהכל, והרבה... מלוח, מתוק, חמוץ... לא חריף, חריף לא, אבל כל השאר, אדרבה ואדרבה... עסוקה בלהסתכל בצלחת של האחר ושואלת למה הוא קיבל יותר???😁
ואמא שלי נהגה לקרוא לי בהומור ביידיש "דע איינשיט" שזה ציפה של פוך כמו "חבית ללא תחתית"...ואיך אמהות של חברות התענגו על אהבתי לאכול ורוו נחת מכך שמישהו סוף סוף נהנה מהאוכל שהן מכינות, פיצוי על כך שילדיהן פחות מתלהבים.
לעומת אבי, שכילדה כל קשר בינו לבין בישול ואפיה היה מקרי ביותר (כשמגיעים הוא תמיד מפנק ומוציא ומגיש...) דני שלי הוא חובב בישול מושבע וכישוריו הקולינריים נודעים ברבים. אין ספק שאת אהבת הבישול והאפיה ילדיי ירשו מימנו וכן, גם אני זכיתי לשכלל את כישוריי בזכותו, יחד עם זאת, התשוקה שלו לזה היתה ונותרה גבוהה משלי וטוב שכך😁
אך נדמה שהנושא הזה מעורר בי גם את המחשבה על בישול כביטוי לאהבה, עד כמה אם בכלל אצל העוסקים במלאכה מתוך תשוקה אמיתית, המשמעות העמוקה היא לבטא אהבה. נדמה שאצלי בישול כביטוי לאהבה תופס מקום קטן יחסית, אני למדתי לבטא ולקבל אהבה בעיקר בדרך של מגע, של חיבוק, של הקשבה, של שיחה קרובה ואינטימית וככה אני גם כאמא. אז עם סירים מלאי כל טוב, בלי סירים מלאי כל טוב, הכל בסדר, מה שחשוב, שנדע לאהוב, שנדע לתת ולקבל אהבה, שנרגיש אהובים, איש איש בדרכו איש איש על פי תשוקותיו וכישוריו וכפי שלימדו אותו פעם אותם אלה שאהבו אותו.