מעבדות לחירות

שבת בבוקר,
רכיבה,
מקשיבה לפודקאסט על פחד,
או יותר נכון על איך לא לפחד מהפחד
ונזכרת איך השבוע בקונטקסט מסויים שלי עם עצמי עלה בי זכרון,
זכרון ילדות
גיל יסודי
אתם יודעים מה? אולי אפילו לפני,
גן חובה כזה...
טבעון, שנת שבעים ומשהו (מזמן, עוד שניה אני בת חמישים)
ערב, 19:00~, חושך, רחוב הבונים, אני חוזרת לבד מחברה הביתה (כי ככה זה היה אז, לא לקחו אותי או הסיעו אותי, מקסימום באו לקראתי)
בכל אופן אני צועדת וחולפת על פני גן ציבורי ותוקף אותי פחד. ואיך אני, ילדה בת 6, 7, 8 מתמודדת עם הפחד? אני עושה את עצמי גבר. כן, כן, משעשע משהו לא? אני מתחילה ללכת כמו בריון ומאמינה שאם אני הולכת כמו בריון ונראית כמו בריון אז אני בריון ואף אחד לא יתעסק איתי, הגיוני לא?
אז זהו שפתאום במקביל לזכרון אני שואלת את עצמי איך הספקתי, ילדה כל כך קטנה לפתח מסקנה כזו? איפה הספקתי בגיל כל כך צעיר לפתח מסקנה שלהיות בן זה הרבה יותר בטוח מלהיות בת?!

אני מסתכלת על זה עכשיו בעיניים של המיינדפולנס ואני יכולה לראות איך התנהלתי כילדה באותה סיטואציה. איך במציאות צעדתי ברחוב חשוך, שקט, לבד, רואה גן ציבורי מימיני, כביש משמאלי ומעבר לו בתים. במציאות זה כל מה שהיה אבל בדמיון/במחשבות, אני כבר סיפרתי לעצמי סיפור שלם, המצאתי תרחישים על מה עשוי לקרות ואיך גם מצאתי דרך להתמודד עם זה. אבל כמה פעמים בסיטואציות שונות, הפחד מתעורר. כמה פעמים במציאות קורה משהו, אומרים לנו משהו, אנחנו שומעים משהו, פוגשים משהו ואז אנחנו מייצרים במחשבה תרחישים כאלו ואחרים שהולכים ומלבים את הפחד. הדבר היחיד שקורה במציאות זה מה שקורה. מה יקרה מעבר? אין לנו מושג אבל אנחנו אלופים בלהמציא תרחישים אפשריים שכל מה שהם עושים זה רק מייצרים עוד ועוד פחד. מציאות לחוד ומחשבות לחוד. ואז, או שזה משתק אותנו ואנחנו נמנעים מלפעול או שהפוך, כדי לא לפחד או לפחות לנסות לא לפחד אנחנו עושים המון המון דברים בכל מיני צורות שלא במודע אך מתוך האוטומאט ומתוך האשליה שאולי ככה הפחד יעלם.. שופינג, שיטוט ברשתות חברתיות, באינטרנט, דיבור יתר...אבל הפחד לא נעלם, כי פחד, כמו כל רגש שנחשב שלילי בעינינו, עד שלא נסכים לאפשר לו להיות, הוא לא יעלם, להיפך. עד שלא נסכים לשים לב למחשבות שמתעוררות ומעוררות אותו, עד שלא נסכים "להתידד" איתו וללמוד אותו הוא רק ילך ויתעצם. וכשאני אומרת ללמוד אותו זה אומר להביא סקרנות קלה ותשומת לב ולברר, איך הוא מרגיש בגוף? מה התחושה בגוף? איזה סוג מחשבות הוא מייצר? מה קצב הנשימה שלכם? מה קורה לקצב הלב שלכם? לתחושה בפה, בגרון, בשרירים, מה טון הדיבור שלנו...... כי רק כשמתאפשר לנו לשים לב שרגש הפחד מתעורר, לזהות אותו, לבחון ולהכיר אותו היטב, רק אז אפשר להתחיל להרפות מימנו, להתחיל להשתחרר ממימנו.
האם הוא יעלם לגמרי? לא בהכרח. האם תחיו איתו יותר בשלום ובעוצמות פחותות? סביר להניח שכן. וצריך לזכור שכבני אדם רגשות הם חלק מטבעי מאיתנו ויש להם תפקיד בחיינו, השאלה היא כמה אנחנו ערים להם, כמה הם מנהלים אותנו ובאילו עוצמות.
תרגול, תרגול, תרגול,
ולזה אני קוראת,
לצאת מעבדות לחירות,
חג חירות שמח