מה שיש לי, זה מה שאני רוצה!


היום הסעתי את הגדולים לבית ספר.
כמובן שיצאנו 10 דק' מאוחר מהמתוכנן, זה עורר בי חוסר שביעות רצון ומצאתי את עצמי מתלוננת וכועסת. בכל אופן, הודעתי לצעיר ביותר שנשאר בבית שהוא נדרש ללכת ברגל, הורדתי את הגדולה בתיכון והמשכתי עם בן ה14 לחטיבה.
בעודי נוסעת והוא במושב האחורי מכרסם לו אגוזי מלך ועוגיות דקות עם ריבה כמו שהוא אוהב ( סוף סוף מצאנו כאלה אז איפשרתי לו הבוקר להתפרע :-))
עלתה בי המחשבה על עצם זה שאני מסיעה אותם.
הקול הראשון שעלה בי היה בנימה ביקורתית, עליי כמובן, "איך זה שאת מסיעה אותם?" נכון, לא כל יום ולחזור הם חוזרים כמעט תמיד עצמאית, אבל בכל זאת? עלתה המחשבה שבעצם מה שאני רוצה זה שהם יגיעו עצמאית, שאתפנה לענייניי מוקדם יותר, שדי! הם גדולים ועם כל הכבוד הגיע הזמן שיהיו עצמאיים וישחררו גם אותי ובעצם זה מעצבן אותי שאני מטריחה את עצמי ומתחשבת בהם, וגם יורד גשם ואז מה אם דאגתי לקנות לכולם מטריות? למה שהן לא ילכו לאיבוד?וכו' וכו' וכו'......נתתי יופי של נאום :-)

אבל אז לרגע עצרתי ונזכרתי בהנחה המאוד בסיסית באימון שאומרת ש"מה שיש לי זה מה שאני רוצה"
אז רגע, אמרתי לעצמי, אז אם זה מה שיש לי, אז כנראה שזה מה שאני רוצה?!
ברגע אחד קרו שני דברים, הדבר הראשון שקרה, זה ההבנה המאוד ברורה שאין פה שום מקום לבוא בטענות לאף אחד ובטח לא לילדים, כי ברור לגמרי שזה אני, אני זו שמחליטה לקחת אותם וגם אליי אין לי מה לבוא בטענות, הדבר היחיד שאפשר, זה לברר רגע, איך זה שזה מה שאני רוצה? אחרי שאני אבין שמה שיש לי זה מה שאני רוצה, אז ורק אז אני אוכל לבחור אם הרווח עולה על ההפסד? רק אז אני אוכל להחליט אם אני באמת רוצה לשנות את זה.

הדבר השני שקרה זה שהסכמתי לשאול את עצמי את השאלה עצמה, "איך זה שמה שקורה זה מה שאני רוצה?"
וכשהסכמתי לענות על זה באמת, אז יכולתי לראות שזה מה שאני רוצה, כי בא לי להקל עליהם ובא לי להיות איתם וכן אני קצת מרחמת עליהם בגשם הזה ובהיטרטרות הזו בבוקר בהסעה שלוקחת פי שתיים יותר זמן וצריך לקום הרבה יותר מוקדם וכיף לי קצת לפנק אותם וזה זמן שאני יכולה לשוחח איתם וגם לשתוק איתם... זה לגמרי שלי וזה משרת אותי וכל זמן ששווה לי, זה לא ישתנה.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי זה אחד הדברים המשמעותיים בכל מה שקשור ביצירת שינוי באכילה ובמשקל.
כיוון שכשמתקשים לייצר שינוי ולהתמיד ולרדת במשקל ועולים אכזבה וכעס וביקורת ושיפוטיות וגם נכנסים נסיונות להאשים כל מיני... אז השאלה שצריכה להישאל היא "איך זה שמה שיש לי זה בעצם מה שאני רוצה"? למה שווה לי להישאר במשקל הנוכחי? מה תפקידו של עודף המשקל שלי? ממה הוא מגן עליי? מה הוא מאפשר לי? מה כל כך מסוכן עבורי בשינוי? מה מאפשרת לי האכילה שלי? מה היא מספקת לי? מה היא חוסכת מימני? מה יקרה אם "יקחו לי אותה"? ....

רק אחרי בירור אמיץ וכן שמאפשר לנו להבין באמת את הרווח שבמצב הקיים (גם אם הוא על דרך השלילה) ואת ההפסד שבשינוי, רק אז נוכל להבין באמת מה מונע מאיתנו לייצר שינוי וגורם לנו לשמר את המצב הקיים.
רק אז אפשר לשאול את עצמינו האם הרווח בעודף המשקל עולה על ההפסד שבירידה?
רק אז אפשר לברר האם אנחנו בכלל מעוניינים באמת לרדת במשקל?
ואם כן אז גם נשאל עם איזה שינוי נוכל לחיות בשלום?
פשוט? לא
אפשרי? כן

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.