מה בין אומץ, פגיעות ואכילה רגשית



זכיתי לצפות השבוע בהרצאתה או אפשר לאמר בהופעתה של ברנה בראון הנהדרת בנטפליקס. 
בדבריה היא מאירה שני אלמנטים/מרכיבים, שנוכחותם במרחב היחסים מהווה תנאי להתקרבות, ליצירת אינטימיות, להתרחבות והתפתחות, הן של היחסים עצמם והן של כל פרט בתוכם, האחד זו הפגיעות עליה דיברה רבות בעבר והשני אותו ביקשה להאיר הפעם יותר והוא האומץ.
נתתי לדברים להדהד בתוכי וכטבעם של הידהודים הם בדרך כלל בשלב מסוים פוגשים פנימה פיסת קרקע תודעתית וזו מהדהדת אותם חזרה כמחשבה בצורת הבנה או תובנה ובדרך כלל כזו שרלוונטית לחיי ובמקרה הזה המקצועי. וכך הידהדה ועלתה בי ההבנה/ תובנה איך כאשר אותם אומץ ופגיעות באים לידי ביטוי או יותר נכון מסכימים לבוא לידי ביטוי במרחב העבודה עם מצבי אכילה רגשית משהו עמוק מתרחש. הרי בסופו של דבר מדובר פה ביחסים ובעצם ביחסים במספר מישורים, בין אם זה בינינו, בין האדם מולי לביני במפגש, בין אם זה היחסים שלו או שלה עם עצמם, ובין אם זה יחסיו עם האכילה, עם הגוף... וכל התמרה שתתאפשר ביחסים הללו תהדהד הלאה למערכות יחסים נוספות...
בכדי להביא פגיעות, כלומר להחשף, לקרוא לדברים בשמם, לבטא, לשתף באופן כן רגשות, תחושות, מחשבות, לתאר במילים ובקול את קשיי ההתמודדות עם האכילה, עם התנהגות האכילה שמייצרת אי נוחות וסבל אישי, מתוך הסכמה להביא את עצמי כפי שאני, אוטנטי, מסכים להניח לצורך לעשות רושם, למצוא חן ואולי בעיקר להסכים להיות לא יודע לגבי מה תהיינה התוצאות או איך זה יתקבל... לזה נדרש אומץ. זה קורה כאשר אני מבין שזה שווה לי, לא פשוט, כואב, אבל שווה. ההבנה ואפילו אפשר לאמר, הידיעה, שרק אם אביא את האומץ להביא פגיעות כי רק אז היא תתאפשר ומשם גם האומץ רק ילך ויתרחב וכן הלאה וכן הלאה ועם כל התרחבות כזו אסכים להיות יותר ויותר עם החוויה הנוכחת סביב היחסים עם האוכל והאפשרות לייצר שינוי תלך ותגדל. אין פגיעות בלי אומץ ומידת האומץ נקבעת ממידת הפגיעות שמוכנים להביא, היזון חוזר שכזה. וכמו בכל דבר ישנן רמות וחשוב שמידת האומץ והפגיעות שאסכים להביא יתרחבו בעדינות, בהדרגה ובהקשבה למידה הנכונה לי בכל פעם מחדש, אין לדחוק בעצמינו, יש רק להביא חמלה, הקשבה ועדינות למרחב העבודה, כך נלך ונתרחב, כך נלך ונשיל מעצמינו כסות שנדמה כי שמרה עלינו אך רק למראית עין.
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.