לנשום, פשוט לנשום

הנשימה...הנשימה היא כמו הסייסמוגרף לחווית היותינו, היא מגיבה במיידי בין אם לבהלה, להתרגשות, לשמחה

"כל השבוע אני במצוקה, מתקשה לנשום", היא אומרת, "אני לא מצליחה להכניס אויר, רק אחרי הפגישה שלנו פתאום משהו משתחרר, מה זה?" היא שואלת

היא מתיישבת מולי ומנסה פעם אחר פעם להכניס אויר פנימה, המאמץ ניכר על פניה

"מה יש בגוף עכשיו?" אני שואלת 

"לא שחיתי השבוע" היא עונה, מתרחקת מהשאלה"

מה יש בגוף עכשיו?" אני ממשיכה ושואלת בנחישות עדינה

"קשה לי לנשום"

"או קי" אני עונה "קשה לך לנשום, מה עוד?"

"כבד"

"איפה?" אני שואלת

"באגן" היא עונה

"אז קשה לנשום וכבד באגן"

"מה עוד יש בגוף עכשיו?" אני שואלת"

יש עייפות"

"איפה היא בגוף?" אני מבררת

"בעיניים, בשרירים"

אני משקפת ואז שואלת "ומה יש בלב עכשיו?"

"יש התרגשות" היא אומרת, "יש שמחה ממעמד המפגש, יש צפייה שהנשימה תיפתח, אבל לא שחיתי השבוע" היא אומרת שוב  "ואפילו התכוונתי להגיד ששחיתי פעם אחת למרות שלא שחיתי"  היא ממשיכה וחושפת בפניי

"או קי" אני אומרת, "אני שומעת אותך אבל אני מתעקשת לחזור לשאלה מה יש עכשיו בלב ואולי, ממה שאת אומרת אני שומעת שיש בו גם דאגה?"

"כן" היא אומרת, "יש חשש, יש פחד, שמא כל זה לא יחזיק מעמד בהמשך, שמא אכשל, אאכזב"

"אז יש חשש ופחד" אני אומרת "לא משנה למה" אני מציינת, "יש פחד" 

"כן" היא עונה, "יש פחד"

ופתאום... "נפתחה לי הנשימה" היא מחייכת אומרת מופתעת  

"נפתחה לך הנשימה" אני עונה, מחייכת אליה 

"איך זה יכול להיות?" היא שואלת שוב

"ככה זה" אני עונה" זו איננה המצאה שלי, מפתח שכזה והיופי הוא, שאפשר ללמוד ולחולל את זה עם עצמינו בעצמינו ואז, לנשום, פשוט לנשום"