להרים מבט


זוכרת שכשהילדים היו קטנים ו"הידיים היו מלאות" ( מושג שהכרתי בארה"ב, בכל פעם שנשאלתי והשבתי שיש לי 3 ילדים שכן רק יותר מאוחר נולד הרביעי, אז זו היתה התגובה  "your hands are full") 
אז כשידיי היו מלאות, הייתי מוצאת את עצמי ברגעים שכולי בתוך משימה, כשמרגיש ונדמה שהכל סביבי בבלגן בלתי נגמר, הררי משימות, תחושה שזה גדול משאוכל לחסל בעתיד הנראה לעין...
ואז, יום אחד, ברגע כזה שבו התחושה הזו הולכת ומתגברת, כשכולי מצומצמת לתוך חויית עייפות וייאוש נוכח הכיור המלא כלים, המטבח ההפוך שמחשבותיי נתונות לערמות הכביסה ומשימות כאלו ואחרות שמחכות לי בכלום זמן שעומד לרשותי, החלטתי להרים מבט.
הרגע הזה שבו הרמתי מבט, הסתכלתי סביבי וקלטתי שהשד לא נורא כמו שחשבתי, שנכון יש המון לעשות וכן, יש בלגן אבל התמונה הכללית שונה מהתמונה הצרה בה הייתי שקועה רגע לפני. הרגע הזה הביא איתו הקלה גדולה. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שפתאום הבלגן נהיה סדר מופתי והצבע כולו השתנה לורוד מתקתק אבל בהחלט נכנס, צבע נעים ורגוע יותר. 
אז עוד לא הבנתי שמה שקרה לי זה בעצם תרגול המיינדפולנס בכבודו ובעצמו. אז לא הבנתי שבאופן אינטואיטיבי הבאתי קשב החוצה למראות סביבי ובו ברגע בעצם זכיתי להרחיב את הקשב שלי מהמקום המאוד מצומצם של להיות המחשבות שלי לתשומת לב מחוץ לי. הבאת הקשב לתמונה הנראית סביבי, איפשרה להניח לעיסוק הבלתי פוסק במחשבות שיצרו בי  תסכול, רחמים עצמיים וכעס לא מבוטלים ופתאום המצב לא נראה כל כך נורא כמו שחשבתי קודם, פתאום כל התמונה נראתה אפשרית יותר להכלה.
נזכרתי בזה בשבת בבוקר, בזמן הליכה/ ריצה בפארק. פתאום שמתי לב שאני מצטמצמת למחשבות שלי ומאבדת קשב למתרחש סביבי ואז הרמתי מבט... וגיליתי, שקט
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.