כשהאמת יוצאת לאור


כפי שכבר ציינתי בעבר, אחד מתפקידיה של האכילה הרגשית הוא להסיח אותנו מרגשות. בעצם במקום שנרגיש רגש, אנחנו פונים לאכילה כדי שהיא תסיח אותנו מאותם רגשות שלא בא לנו להרגיש. כמובן שזה לא נעשה במודע, זה פשוט מן אוטומאט כזה שמופעל. מזכירה לכם גם שההסחה הזו ע"י האוכל לא מעלימה את הרגשות הלא נוחים, הם לא נעלמים, היא פשוט אמצעי לא לפגוש אותם לא להתעסק איתם לא להרגיש אותם. נשמע סבבה לא? נאכל ולא נרגיש, למה צריך להרגיש?

אבל מי שמתמודד עם אכילה רגשית יודע שזה לא באמת מספק את הסחורה, כלומר הרגע שבו אוכלים הוא כביכול רגע של שקט, אבל זה רק כביכול, זה לא מחזיק ולא רק שזה לא מחזיק, לעצם האכילה עצמה יש השלכות שפוגעות, תחושה פיזית לא טובה, עליית משקל, השפעה שלילית על הבריאות, על השינה, פגיעה בחיוניות, בזבוז זמן (כי אכילה רגשית היא אחד מזוללי הזמן הגדולים), תחושת, תסכול ורגשות האשם שמתעוררים מעצם האכילה שמייצרת אכילה רגשית מחדש וחוזר חלילה... 
כאשר עובדים בעזרת המיינדפולנס על התמודדות עם אכילה רגשית, אחד הדברים שעשויים לקרות זה שפתאום שמים לב שכאילו נוצר רווח. רווח בין טריגר מסויים לבין האכילה. פתאום יש מצבים שקודם הייתי פונה לאוכל ועכשיו מתאפשר לי להפריד ביניהם. מצבים לחוד ואכילה לחוד. כשהמצב הזה מתאפשר אפשר לאמר שפתאום "האמת יוצאת לאור", פתאום ברווח הזה שכביכול נוצר מתאפשר לשים לב שצצים אותם רגשות, שקודם האכילה הסיחה אותנו מהם ואילו עכשיו, פוגשים אותם. וכמו שאמרתי הם בדרך כלל לא נעימים, כמו בושה, כעס, תסכול, עצב, בדידות, פחד, תחושת כשלון, צפייה, כמיהה ... השלב הזה בעבודה על התמודדות עם אכילה רגשית הוא שלב שנדמה בעיניי כמו למצוא אבן יקרה, שלב משמעותי וחשוב מאין כמוהו. אפשר ואף טבעי, ששלב משמעותי זה יבהיל אותנו, כי פתאום לפגוש רגשות לא נעימים אחרי שכל כך הרבה זמן עשינו הכל רק כדי לא להרגיש אותם הוא לא עניין של מה בכך, אבל אם נשכיל להעז ונתמסר לשלב הזה, בהקשבה, בעדינות, ברכות, בחמלה, באומץ, באהבה... נלמד להכיר את הרגשות, להבדיל ביניהם, לתת שם לכל רגש ורגש, להכיר את התחושה שלהם אצלינו בגוף... אזי נזכה במתנה יקרה מפז וזו המתנה של לחיות את עצמינו במלוא מובן המילה. לחיות את עצמינו על כל מגוון רגשותינו מבלי להזדקק לאוכל או כל אמצעי הסחה אחר שיציל אותנו מעצמינו, הרגשות שלנו הם חלק מאיתנו, הם מאבדים מאלמנט האיום שלהם עלינו, הם הופכים שותפים לדרך, אנחנו מסוגלים להם, אנחנו חופשיים להישיר אליהם מבט, לעיתים לחייך אליהם, לעיתים רק להרשות להם להיות... להתראות פחד, להתראות בריחה, שלום לחופש, שלום לשקט, שלום לתחושת השחרור פנימי.
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.