הרווח שבין הגירוי לתגובה


לפני כמה שנים פגשתי בציטוט של ויקטור פרנקל שאומר "בין הגירוי לתגובה מצוי הכוח הגדול ביותר שלנו - חופש הבחירה" .
כבר אז ידעתי שיש מרחב בין השניים והיה לי ברור שככל שאשכיל לרווח ביניהם ארוויח. מה שלא ידעתי אז, זה שיקח לי כמה שנים להעמיק ולהפנים את ההבנה שזה בדיוק אבל בדיוק מה שהמדיטציה מאפשרת לנו לעשות. אחד הדברים שהמדיטציה מאפשרת לנו, זה להרחיב את פרק הזמן שבין הגירוי לתגובה.
כשהבת שלי פותחת בנאום חוצב לבבות ( תסכול אמיתי, בלי ציניות) על כך שהנייד שלה הרוס והיא חייבת חדש והכל הכל שם, הלימודים, ההדרכה, הריקוד והיא לא מחוברת כי הטלפון החלופי לא מתפקד ואנחנו לא מבינים אותה..... ופה אתם כבר יכולים לדמיין את קצב הדיבור המהיר, הטון הכועס, הבכי... ואני עומדת מולה, מנסה למצוא רווח קטן בין הדברים להשחיל תגובה, להביע את דעתי בנושא, מה כדאי איך כמה ולמה, שלא לדבר על זה שאני בכלל מבינה אותה ובעדה אבל אין לי סיכוי אפילו להגיד את זה וכל מה ששומעים זה רק קרעי מילים, התחלות של משפטים בלי אמצע ובטח בלי סוף...
אז פעם, (יותר עם הגדולה שלי), בסיטואציות כאלה במיידי היו עולים תסכול וחוסר אונים, שלא ממש שמתי לב שהם עולים ולא הייתי מספיק ערה לכעס שמתעורר ומתרגש לבוא ( כי אני כבר יודעת שתסכול וחוסר אונים גורמים להתפתחות גל / צונאמי של כעס)
ומה שהיה יוצא זה בעיקר עצבים משני הצדדים, מן ויכוח שלא באמת מקדם אותנו לאן שהוא ורק מנציח את תחושת התסכול ורגשות האשם.

אז לא שהיום אין סיטואציות כאלה ולא שהיום אני תמיד מסוגלת לנהל את עצמי טיפ טופ וכן אני בן אדם וכן אני לא מושלמת וזה בסדר ( וכן, גם את זה המדיטציה שיכללה, את היכולת שלי לחמול ולקבל את זה שאני לא פרפקט) אבל היום אני יכולה מהר יותר לשים לב למה שמתעורר בי, לרגשות שהסיטואציה מעלה, לתחושות הגוף, לדחף להגיב, עכשיו, במיידי.. אני יכולה להביא קצת יותר חמלה למקום של התסכול של הצד השני ולהבין מה זה שמנהל אותו וגורם לו להתנהל כמו שהוא מתנהל. היום אני יכולה לנשום, להביא תשומת לב לתחושות הגוף לראות את תחושת התסכול שמתעוררת, את הכעס שמתהווה ובתוך המקום הזה לשהות רגע, לבחור מה מתאים אם בכלל ולתקשר. גם אם זה אומר שאני כרגע בוחרת רק להקשיב, בלי לנסות להגיב, בלי להביע דעה, להניח לאגו האוטומאטי שרוצה לשאת את דברו ולשמור על כבודו. היום אני יודעת שלהיות במרווח הזה שבין הגירוי לתגובה זה כוח, המון כוח במובן היפה והחיובי של העניין. זה ההבנה שככל שאניח לאימפולסביות, אניח וארפה מהאחיזה ברגשות השליליים שמתעוררים בי, ככה זה מחזק את מי שאני מול המצב ככה זה מאפשר לי להיות בשליטה אבל אפשר להגדיר אותה כשליטה מתוך רכות לא מתוך כוחנות, לא מתוך מאמץ. וזה מייצר כמה וכמה דברים, זה מצמצם את הסיכוי שהרגשות ינהלו אותי , זה מאפשר לי לקחת אחריות, לבחור מה אני אומרת או לא אומרת, זה מאפשר לצד השני להרגיש שרואים אותו שמקשיבים לו, הוא יכול להרגע יותר מהר וזה מעלה את הסיכוי להקשבה, דיאלוג וקבלת החלטות. בדיוק אותו דבר במצבי אכילה רגשית, יש גירוי שמביא לעליה של רגשות שליליים כמו כעס, תסכול, רגש אשם, עצב... (וכשאני אומרת רגשות שליליים אני לא מתכוונת שהם לא טובים אבסולוטית, שאני ביקורתית או שיפוטית לגביהם, אלא שאלה רגשות שמייצרים בתוכינו סבל) ואז באופן אוטומאטי התגובה היא אכילה. לקוחה שלי שמה לב שהיא בתחושה של נתינה אינסופית לאחרים וזה שואב מימנה המון כוחות ומייצר רחמים עצמיים ותחושת תסכול ואז היא מרגישה צורך לפצות, לפנק את עצמה, להשיג תחושה של שקט, אז איך היא עושה את זה? באוכל. 
למרות שהישיבה בשתיקה היתה לה זרה ואפילו עוררה בה התנגדות היא ראתה ששווה לה לשבת, אפילו אם זה 5דק' כיוון שאז משהו נרגע ומאפשר לה לייצר רווח בין הצורך שמתעורר לבין אקט האכילה עצמה. ברווח שנוצר היא יכולה לבחור האם היא באמת רוצה לאכול ואם כן, אז גם מה.
היכולת הזו לרווח בין הגירוי לתגובה, היכולת הזו היא המתנה, שם מתקיים השינוי, שם מתאפשר להביא מודעות, להיות נוכח, לעשות בחירות, שם במרווח מתאפשר ומתקיים ההבדל, כל שנותר, הוא לתרגל.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.