המתיקות שבמרירות

הולכת ואוכלת מתוקים,

הולכת ומנסה להכהות כאבי אובדנים שקרו באופן לא צפוי, בחטף, חולי של בן משפחה קרוב, שינויים במצב הבריאות, פרידה כואבת

כמו היתה הולכת ואוספת הוכחות להיות העולם מקום מסוכן,

כמו היתה הולכת ומאבדת את אמונה בעולם, עולם שהיה לשיטתה לתפיסתה אמור להתנהג אחרת, להיות עדין ומתחשב, חוסך ממנה כאב היותה.
אבל זהו העולם, חבילת "הכל כלול"

קורה בו מה שקורה והוא איננו עסוק בשאלה, מה אנחנו חושבים עליו.

כאב, אובדן, חולי, פרידות, הינם בלתי נפרדים מהדבר הזה הנקרא חיים

ולכן, שום קוביית שוקולד לא תעלים מאיתנו באמת את הכאב, את אי הנחת העמוקה הגדולה נוכח אלה וגם הפוך, גם אין ביכולתה לספק לנו שקט ונחת באמת, אולי רק בהגיעה כפסע מבית הבליעה, תייצר רגע חולף של עונג והינה ברגע שתיבלע ותעלם במרחב הוושט והוא כלא היה.

למי שאוהב, שוקולד הוא דבר נהדר, טעים ומפנק ולזה המריר באחוזי קקאו גבוהים אף יש ייתרונות בריאותיים. 

אך למבקשים למצוא בו מזור לסבלם, דעו כי ה"שוקולד" האמיתי, המרפא, המנחם והמאפשר לחיות את החוויה  האנושית על פלטת גווניה באופן מיטיב הוא ה"שוקולד" שבמגע האוטנטי, המסכים, העדין, החומל והכן  עם ליבת המרירות שבנו,

שם המתיקות, בתחתית "עוגת השכבות" הזו, הנקראת אדם