המדבר הפרטי שלי


כשהייתי קטנה לא אהבתי את המדבר. נכון, אהבתי את סיני,  את החוף עם הים האדום (תכלס כחול:-)), לשנרקל, להתגלגל בדיונה, לישון באוהל, הזבובים שמעירים ב5:00 בבוקר :-), להתקלח עם ג'ריקן... פשטות גדולה. זו חוויה שהולכת איתי ויש בי געגוע עמוק אליה, אבל את המדבר כמדבר, לא אהבתי, את הנגב, הערבה, הנופים הצהובים האינסופיים סחופי הרוחות, הצחיחים, היבשים, עם הסלעים החשופים. זה הרגיש לי שממון, מעורר תחושה של פחד ועצב גם יחד, שתיקה רועמת ותחושת בדידות גדולה.
אהבתי את הצפון, את הירוק, את תחושת החיות, השפע, הפריחה.
אבל מאז גדלתי, ואני עדיין  אוהבת את הצפון, מאוד, בעיקר באופן שאינו מפתיע בעונות של פריחה ולבלוב עם הירוק שמרחיב את הנשימה והלב ועדיין' אני מתגעגעת לסיני, על כל מה שהיתה בשבילי. אבל דבר אחד השתנה ואולי אפשר לאמר אפילו התהפך וזו אהבתי למדבר. כמו כל דבר דברים הם חולפיים וארעיים, בין אם אלה תופעות טבע, תפיסות, מחשבות רגשות.... ולכן באופן לא צפוי הרתיעה שהיתה לי כילדה מהמדבר, הפכה ברבות הימים לסקרנות, לכמיהה , לאהבה גדולה ואפילו לצורך. אם בעבר השיממון הזה הרתיע אותי היום אני מוקסמת מימנו, היום אני נוכחת במראות הבראשתיים הללו, מלאי הפשטות והעוצמה כאחד, מן כלום שיש בו עוצמה אדירה, הנוף האינסופי, הצהוב, נטול הקישוטים, מלא הוד והדר והכה  יפה בפשטוטו. השקט המופלא, שלא פעם עורר בי חוסר שקט אחד גדול שממש אבל ממש לא היה לי נוח לפגוש בו ואילו היום, זה בסדר, היום המדבר מאפשר לי לשהות עם חוסר שקט ולהתחבר לשקט הגדול שבתוכי.
כי במדבר כמו בתרגול מדיטציה, ניתנת לנו ההזדמנות לפגוש את עצמינו ככה, כמו המדבר עצמו, פשוט, אמיתי, אוטנטי וכמו במדיטציה, גם במדבר, ניתנת לנו האפשרות להכיר את עצמינו, לצפות במה שעולה, במה שמופיע, מה אנחנו מרגישים, מה אנחנו חושבים ולהביא חמלה לעצמינו ולהבין שהכל בסדר וכמו שדבר נמצא, ככה הוא חולף, בזמן ובקצב שלו. והקצב במדבר כמו במדיטציה הוא הקצב של הנשימה הטבעית, הפשוטה. אז אתם מבינים למה אני אוהבת את המדבר? וגם אם אני מגיעה אליו לעיתים די רחוקות, זה גם בסדר, כיוון שיש לי את המדיטציה והמדיטציה היא "המדבר הפרטי שלי", כאן ועכשיו

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.