איפה הגוף שלי לעזאזל? :-)

כשמתיישבים לתרגל מדיטציית מיינדפולנס מתחילים בעדינות להביא תשומת לב לנשימה ולתחושות הגוף. זה נשמע משונה אבל שמתי לב, שלעיתים, כשרק מתחילים להביא את תשומת הלב, שמים לב שלא ממש ברור לנו מיקום איברי הגוף במרחב. אנחנו יושבים זקופים, בעיניים עצומות ולמי שישב ויתבונן בנו מהצד התמונה תהיה מאוד ברורה, שקטה ויציבה, אבל למתרגל עצמו עשויה להיות חוויה אחרת לגמרי, אפשר לאמר אפילו תחושה מוזרה, כאילו "מה נסגר עם הגוף שלי?" מה זה הבלגן הזה???

לאט לאט, עם הישיבה השקטה בעיניים עצומות (או פקוחות, גם זו אפשרות), עם הבאת תשומת הלב לנשימה, לאויר שנכנס ויוצא מהאף, שוב ושוב, שוב ושוב, הבאת תשומת לב לתחושות הגוף באיברים השונים וחזרה לנשימה, שוב ושוב, שוב ושוב, רק מהתהליך הזה ומההתמדה בו באופן עדין, קליל וסקרן, התמונה הולכת ומתבהרת, הולכת ומתייצבת. מתחושת בלגן בגוף, מהאפשרות שצד אחד יותר דומיננטי מהאחר, מתחושה שלמרות שאני יושב זקוף ופונה קדימה אני חווה את המבט בכלל פונה שמאלה, מתחושה שלא ממש ברור לי איפה האיברים כמו ידיים, רגליים, מתחילים ונגמרים ומהו מיקומם המדויק במרחב, מתחושה של קושי מסויים להביא את תשומת הלב לאויר שנכנס ויוצא מהאף כי איפה בדיוק האף והנחיריים?... ( נשמע מוזר, אני מודה, אבל זו חוויה אמיתית, מי שמתרגל מניחה שמכיר אותה😊), מהתחושות האלו, של אי התמצאות פיזית במרחב, לאט לאט זה מתייצב. לאט לאט מתבהרת התמונה, מתבהר לנו מיקומו של כל איבר בגוף, גבולות הגוף נעשים ברורים יותר, היכולת להביא תשומת לב לאויר שנכנס ויוצא דרך האף נעשית פשוטה וברורה יותר ומתאפשר לנו כאילו לצפות בעצמינו מתוך עצמינו, ולהיות נוכחים לדמותינו, יושבת ברורה ויציבה במרחב. עצם התהליך הזה הוא הזדמנות לחוות את התייצבות התודעה שלנו בתרגול. זה לא שהתרגול מייצר את תחושת הבלגן ואי התמצאות הגוף במרחב, אלא עצם התרגול והבאת תשומת הלב והקשב העדין אלינו מאפשר לנו להיות נוכחים לבלגן שמתקיים שם פנימה. התרגול, הוא הכלי לפתח חווית בהירות פנימית גבוהה יותר, הוא הכלי לפיתוח חווית יציבות פנימית גבוהה יותר, מכאן נולד שקט פנימי גבוה יותר.