מילים מילים

משפט אחד שנאמר, כמו דלת נפתחת 

מה נגלה אם נסכים להיכנס?

"אני רואה אותך" היא אומרת למשתתפת נוספת במעגל "ואני נזכרת שעדיין לא נרשמתי לבריכה."
מאחר והדלת נפתחה, נכנסנו דרכה יחד וקרה שבמקום להישאר עם תווית "אני דחיינית" גילינו דברים נוספים.
אמנם לבריכה עדיין לא נרשמה, אבל בזמן האחרון היא שמה מוזיקה כשהיא עושה את משימות  הבית... ורוקדת. וכשהיא אמרה את זה כל שפת הגוף השתנתה. חיוך התפשט על הפנים, העיניים נפקחו והוארו, הגוף הזדקף, כמו כל ההוויה השתנתה והפציעה שמחה. 

ואז עלתה השאלה: אם אני "דחיינית" – אז איך זה שיש דברים אחרים שאני מצליחה לעשות שטובים איתי? 

האם  "דחיינות" היא הזהות שלי? 

אולי "דחיינות" היא הרגל או האופן בו אני תופסת או מגדירה את עצמי? 

ואולי תחת מה שאני קוראת לו "דחיינות" בכלל מסתתרות תחושות, מסתתרים רגשות, שמונעים ממני להוציא לפועל דברים מסויימים?

"דחיינות" היא מילה, השימוש במילה, כמו בשפה בכלל,  מאפשר לנו לתווך רעיון, חוויה, מאפשר בינינו תקשורת והבנה.
אך האם המילה הזו היא עובדה? 

האם היא האמת הגמורה? המציאות? 

מה באמת מסתתר תחת המילה הזו?

מה נסתר שם מן העין? מהלב? 

המשכנו לדרר, לשאול, לבבר. חנינו על ההבדל בין "אני צריכה" לבין "אני רוצה". על כך שמה שנעשה מתוך רצון מתוך שמחה, מרגיש אחרת בגוף. ואיך המוסיקה בזמן משימות הבית יחד עם הריקוד, מולידים שמחה והשמחה הזו שמתעוררת לא כפרס על עמידה במשימות אלא ככוח שמזין אותנו בדרך, איך היא רותמת אותנו לעשיה. והשמחה הזו שנולדה בתוך השיח, הדהדה בינינו ונזכרנו עד כמה אנחנו משתקפים זה בזה, מושפעים זה מזה, משפיעים זה על זה. איך לפעמים די באדם אחד במרחב הקרוב שחי יותר את השמחה שלו בכדי להזכיר לנו ולהעיר בנו את האפשרות לשמוח.

כמה משמעותי במקום לשאול "מה עדיין לא מתקיים ?"  לשאול: "מה כבר חי בי? איפה כבר יש תנועה? איפה יש שמחה? ומהו שמאיר בי שמחה? ולהבין שכרגע אינני נרשמת לבריכה לא מפני שאני "דחיינית" אלא מפני שכנראה כרגע, אינני באמת רוצה.